הייתי ילדה קצת מוזרה ביחס שלי לשואה. עד היום, זה יום שמאד מאד מכביד עליי, בצורה קצת לא מוסברת. כי אין לי סבא וסבתא או כל קרוב אחר שורד שואה ששמעתי ממנו או ספגתי ממנו את זה. אבל השואה תמיד טלטלה אותי. מהילדות ועד היום אני צופה אדוקה בסרטים, בולעת בשקיקה ובתדהמה כל סיפור, כל פרט מידע, כל שם וכל משפחה וכל מחנה וכל מסלול שכל אחד עבר. שהסתיים לרוב בטרגדיה גדולה אבל גם הרבה פעמים בניסים גדולים וכזה הוא הסיפור של מרים לפיד, שורדת השואה שזכיתי לפגוש במסגרת זיכרון בסלון.
זיכרון בסלון היא יוזמה חברתית מדהימה שמאפשרת לציין את יום השואה בצורה משמעותית, בסלון הבית, בין משפחה וחברים, במפגש שמורכב מעדות, חלק אומנותי ודיון. כשמו של הפרויקט, כן הוא – מתקיים בסלוני בתים של אנשים מכל הסוגים. אבל השנה, לאור הנסיבות, המפגשים עברו לזום. לצפייה בסלון ובעדותה של מרים – לחצו. היה לי הכבוד לקחת חלק במיזם הזה, במיוחד בתקופה הנוכחית. מצד אחד, כל מה שבדרך כלל קורה ביום השואה מבוטל וכולנו בבתים, בלי מעמדות רשמיים ובלי טקסים. אבל מצד שני, לכולנו יש הזדמנות להקדיש עכשיו קצת יותר לזיכרון הזה, להעמיק בו, ואולי גם למצוא חיבורים חדשים אליו.
זכיתי להכיר לאורך החיים שתי שורדות שואה שהשפיעו עליי מאד – אורה אהרן וריטה וייס, זכרן לברכה, ולהן הקדשתי את המפגש הזה.
אורה אהרן הייתה לי ממש לסבתא. היא נולדה בפרנקפורט בשם נורה רוטשילד, עברה עם משפחתה להולנד כשהנאצים עלו לשלטון, ונשלחה לברגן בלזן – בדומה למרים לפיד, עד שקיבלה סרטיפיקט והגיעה ארצה בשנת 44. היינו נוסעים לאורה בכל יום זיכרון אחרי הצפירה. בכל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל. כי אורה הייתה גם אימא של תני – חבר טוב של אבא שלי מהצבא שנפל במלחמת יום הכיפורים. אחרי האובדן, שמרנו על קשר עם המשפחה ובערך מהיום שנולדתי הכרתי את אורה. למרות האובדן הכפול שלה, מה שאיבדה בשואה ומי שאיבדה במלחמות ישראל – גם זה לצערנו בדומה למרים שאיבדה את בנה הטייס, אורה תמיד שמחה, תמיד צחקה, תמיד התעניינה בנו ובמה שקורה בחיינו, הרבה לפני שהתפנתה לשתף מעצמה וממכאוביה. היא חסרה לי מאד והיא תלווה אותי בליבי כל החיים.
את ריטה וייס הכרתי רק לפני שנתיים. במסגרת התנדבות בקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל. "שידכו" ביני לבינה ונהגתי לבקר אותה פעם בשבוע אחר הצהריים. זה היה שידוך מושלם. התאהבנו זו בזו מהרגע הראשון, למרות שהפרידו בינינו כשבעים שנה. היא הכניסה אותי לעולמה ולנפשה ואני הכנסתי אותה לשלי. היא נולדה בהונגריה ומיעטה לדבר על מה שעברה באושוויץ, כשבמקום שמאלה לתאי הגזים, היא נזרקה על ידי מנגלה ימינה, לחיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוריה ושמונת אחיה ואחיותיה נרצחו עוד באותו היום. רק בקצרה היא הזכירה את הגדר החשמלית שממנה נפגעה קשות בידיה, במחנה אחר. בעיקר דיברנו על ענייני חולין. על בגדים, על סרטים וספרים, על המשפחות שלנו, צחקנו המון על העולם. ריטה הייתה בין היחידות שראו את שמלת הכלה שתפרו לי באותו זמן, ולצערי היא לא הספיקה לראות אותי לובשת אותה. רק חודשיים אחרי שנפגשנו ריטה, בת 92, הלכה לעולמה בשלווה במיטתה. זכיתי להיות החברה האחרונה שלה והיא לנצח תישאר חברה שלי.
הסיפורים של הנשים האלה ושל אחרים שהפכו לגיבורים בעל כורחם, רק העמיקו את הרצון שלי לדעת עוד ועוד על מה שקרה שם ולכבד כמה שאפשר, את זכרם של כמה שיותר בני אדם. מעבר להכל, ככל שאני מתבגרת, גדל אצלי התסכול ויחד איתו הפליאה מהגבורה ומהחסינות של מי שעברו את מה שבעצם, אי אפשר בכלל לתאר במילים. בתקופה שבה אנחנו נמצאים נדמה לי שזה מכה בכולנו חזק הרבה יותר. ההשוואה היא בלתי מתקבלת על הדעת, אבל בימים האלה כולנו מקבלים שיעור מהעולם על כל הדברים שחשבנו שהם מאד מובנים מאליהם ואנחנו מגלים שהם בכלל לא. אנחנו בפנים – רק בתוך הבית, רק בתוך המשפחה, עם הדאגה הכי בסיסית שיש – דאגה לבריאות שלנו ושל קרובינו. ובתוך זה יש גם הבנה של פרופורציות אחרות שנכפות עלינו, ושאולי נשכיל גם לאמץ. ולכן עכשיו, הרבה יותר מתמיד, ואולי כדי שכמו שכל הקלישאות אומרות – נצא מזה אחרים, זה הזמן שלנו להקשיב, ללמוד, לשאוב השראה ובעיקר המון המון תקווה. הסיפור של אורה, הסיפור של ריטה, והסיפור של מרים הם שלושה סיפורים אופטימיים בראש ובראשונה.
לחזרה לדף הבית של קורין גדעון
