כותבים אורחים

רוצים לחזק את הילדים שלכם? נסו לעודד אותם במקום לשבח

"כל הכבוד!" "אלוף!" "אלופה!"

בטח יצא לכם כבר לשמוע, או להשמיע, את הקריאות האלה. מספיק להתקרב לגן שעשועים כדי לשמוע את להקת המועדדים והמעודדות ההורית, בתנאי כמובן שאין איזה פעוט צווחן או ילדה שבדיוק נפלה לה הגלידה.

"מי גאון של אבא?" "כפיים יא נסיכה!"

אז נכון שקריאות ההתלהבות האלה עדיפות על פני שתיקה של הורים ששקועים בנייד, אבל אני רוצה לנסות להציע לכם ולכן לדבר, ובעיקר לחשוב, קצת אחרת.

עידוד הוא אחד מהכלים החזקים בתיאוריה האדלראינית – אדם מעֻוּדָד יכול להסתכל לחיים בלבן של העיניים מתוך תחושת מסוגלות, וכולנו היינו מקווים את זה לילדה או הילד שלנו.

אבל יש הבדל בין עידוד אמיתי לבין שבח!

שבח כללי ורגעי

"כל הכבוד שסידרת את החדר/שפינית את הזבל/שחלקת במבה בגינה" זהו לא מסר שנשאר, הוא כללי מדי ולא מחזק את מה שעומד מאחורי המעשה שהילדה שלכם עשתה.

השבח עלול להיות מניפולטיבי ולייצר התמכרות לשבחים

הסיבה שהשבח מניע ילדים צעירים לפעולה, היא שהם "רעבים" לאישור שלנו. הילד עלול לחפש אישורים להתנהגות שלו בדמות תשבוחות, מה שיגרום לו לפעול מתוך מה ש"מפעיל" את ההורה, וכך במקום לחזק את הדימוי העצמי שלו, השבח עלול להגביר את התלות שלו בהורה.

השבח הוא מוטיבציה חיצונית ולא פנימית

השבח הופך הרבה פעמים להיות המטרה – "אמא נכון שאני עובד יפה?". ומה קורה כשההורה לא שם להגיד "כל הכבוד" הילדה פשוט לא עושה. אם אין קהל שימחא בסוף כפיים, למה לי להתאמץ?