"כל הכבוד!" "אלוף!" "אלופה!" 

בטח יצא לכם כבר לשמוע, או להשמיע, את הקריאות האלה. מספיק להתקרב לגן שעשועים כדי לשמוע את להקת המועדדים והמעודדות ההורית, בתנאי כמובן שאין איזה פעוט צווחן או ילדה שבדיוק נפלה לה הגלידה.

"מי גאון של אבא?" "כפיים יא נסיכה!"

אז נכון שקריאות ההתלהבות האלה עדיפות על פני שתיקה של הורים ששקועים בנייד, אבל אני רוצה לנסות להציע לכם ולכן לדבר, ובעיקר לחשוב, קצת אחרת.

אבל יש הבדל בין עידוד אמיתי לבין שבח!

שבח כללי ורגעי

"כל הכבוד שסידרת את החדר/שפינית את הזבל/שחלקת במבה בגינה" זהו לא מסר שנשאר, הוא כללי מדי ולא מחזק את מה שעומד מאחורי המעשה שהילדה שלכם עשתה.

השבח עלול להיות מניפולטיבי ולייצר התמכרות לשבחים

הסיבה שהשבח מניע ילדים צעירים לפעולה, היא שהם "רעבים" לאישור שלנו. הילד עלול לחפש אישורים להתנהגות שלו בדמות תשבוחות, מה שיגרום לו לפעול מתוך מה ש"מפעיל" את ההורה, וכך במקום לחזק את הדימוי העצמי שלו, השבח עלול להגביר את התלות שלו בהורה.

השבח הוא מוטיבציה חיצונית ולא פנימית

השבח הופך הרבה פעמים להיות המטרה – "אמא נכון שאני עובד יפה?". ומה קורה כשההורה לא שם להגיד "כל הכבוד" הילדה פשוט לא עושה. אם אין קהל שימחא בסוף כפיים, למה לי להתאמץ?

שבח הוא שפת ההצלחה

השבחים אינם מתייחסים לתהליך, הם שפה המוגבלת למצבי הצלחה, הם מהווים ציון. אם הילד עמד בציפייה/במשימה, הוא יקבל שבח. בד"כ מפי מבוגר.

אז מה כן? לעודד, מכל הלב. עידוד הוא כמו מים שמשקים צמח עד שהוא פורח.

במקום שבח סתמי, נסו לומר פשוט את מה שראיתם: "הצלחת לנעול את הנעליים בעצמך!", "זה היה מקסים שראית שקשה לחבר והחלטת לפנות עבורו את הנדנדה".

במקום האוטומט "כל הכבוד" על פאזל שהורכב, ציינו את התהליך, הסבלנות שנדרשה לילדה כדי לעמוד במשימה.

במקום להחמיא "ציור יפה" תשאלו "מה ציירת כאן?" תתפלאו איזה תשובות מחכות לכם, איזה שיח יכול להתפתח משאלה אחת קטנה.

עידוד הוא כל מה שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו, שנותן לו או לה כח להתמודד עם העולם. אם יצאתם מעודדים מהקריאה, ספרו לי בתגובות, שאוכל להתעודד גם ☺