מאת: יעל דנגוט

אשת יחסי ציבור, מיתוג ואסטרטגיה. בעלת מותג האופנה Shila
צילום: ענת מוסברג yaeldangot

בואו נדבר רגע על הזמרת אדל. הזמרת עם היופי המהפנט, קול מתת אל ופיגורה שנוייה במחלוקת ובואו נתמקד באדל השמנה. לאורך השנים היא הייתה תחת זכוכית מגדלת של טוקבקים עם הסיסמאות הצפויות.

"איזו יפה אדל, אם רק הייתה מרזה, הייתה פצצה."

"זה שומן כבר לא בריא, לא סתם היא לא זזה על הבמה."

"איך היא נכנסה להריון עם כל השומן הזה? היא לא מפחדת להיות חולה?"

אדל בתקופה המלאה

כולם חכמים, לכולם יש דעה כולם, כולם רופאים מומחים והגברת השמנה המשיכה לשיר וזרקה בראיונות סיסמאות לאוויר כמו "הגוף לא מגדיר אותי". מיליוני נשים שמנות הסתכלו עליה בהערצה, מיליוני גברים הביטו בה בהערכה ושרו את שירי אהבתה. העריצו את קולה, את גופה העגול, את יופיה המהפנט ואת הסמל שקוראים לו אדל. 

ואז היא נעלמה וכשחזרה לאט לאט גופה החל להתכווץ, הכותרות זעקו "אדל רזתה והיא נראית נהדר". מקורבים העידו שהיא רק רוצה להיות אמא בריאה לבנה, והנה אדל ירדה 50 קילו. יובל של שומנים נשרו מאשה צעירה אחת. לכאורה כולם היו צריכים להיות מרוצים, אבל כשמדובר בנשים – תמיד ימצאו מה להגיד. 

"זה רזון חולני ובכלל לא יפה לה" 

"איך היא רזתה כל כך הרבה ככה מהר?"

"מסכנה, היא מרעיבה את עצמה"

המקורבים סיפרו: "אדל מכורה לספורט ואוכלת מעט מאוד. היא מכורה מכורה מכורה כמו כולם לשלמות הבלתי מושגת"

אדל לאחר שרזתה

אני בטוחה שאדל בהלם. היא אולי רזה בגוף אבל כנראה לעד היא תישאר שמנה בראש. כמו הטוקבקיסטים שלה שלא יוכלו להתרגל לאדל הרזה, ויזעקו שרק לא תרזה מדי, עד שתשמין חזרה חס וחלילה, ואז הם ידרשו ממנה להיות רזה בחזרה.וזה הלופ הבלתי נגמר של כל כך הרבה אנשים. המאבק האינסופי בין הרזה לשמן. יעידו על כך מאות נשים בארץ ובעולם: עינב בובליל, מרינה מקסימיליאן, נינט….

כל ראיון הוא מפגש תמיכה בשומרי משקל עם אותן הצהרות כמו: "אני אוהבת את הגוף שלי. בעבר נלחמתי בו היום אני דואגת לו. אין לי בעיה עם הקימורים שלי. אז מה אם השמנתי בהריון." השיח הזה הוא לגברים ונשים כאחד. אם נודה על האמת, שיחות השומן האלה הם מה שמחבר בין אנשים: "אני נפוחה היום, כמה אכלתי אתמול, אני חייבת לעשות ספורט, אני צריכה לקחת את עצמי בידיים, אצלי השומן בתחת וברגליים, אצלי יש בטן."

כמות הזמן שביזבזתי על שיחות שומן עם אנשים היא מטורפת! במשרד, עם אמהות בגן, בבית הספר, עם משפחה… אפילו במחלקת יולדות, דקה אחרי שילדתי את היקר לי, מכל מצאתי את עצמי עם אמהות שרק ילדו, מדברת על שומן ונועצת מבטי קנאה והערצה באלה שרק ילדו וזהו, הן כבר מסתובבות להן במחלקה רזות, ללא כל זכר להריון. הן היו עבורי תזכורת לאיך צריך להיראות. זה כמו לתלות תמונה שלך רזה על המקרר כדי שתהיה לך מוטיבציה לרדת במשקל, רק שבדיוק ילדת ואת צריכה עוד להחלים ולהתאושש.

אז אני מטורפת על אדל השמנה ועל כל מה שהיא מייצגת, אבל גם רוצה לרזות כמוה. אם היא הצליחה לרדת 50 קילו ולי יש רק עוד 10, אז באמת קטן עליי! מה שקרה לאדל הוא מה שקורה לכולנו. אנחנו משליכים עליה את כל הארס שאנחנו גם מפנים יום יום כלפי עצמנו. אולי הגיע הזמן שנפנה את הזמן המיותר שכולנו משקיעים בהתעסקות האובססיבית בשומנים שיש לנו או אין לנו או שאנחנו רק חושבים שיש לנו. את הזמן שיתפנה לנו מהשנאה העצמית, נחליף באהבה עצמית.

אז איך אתם אוהבים את האדל שלכם? איך אתם אוהבים את עצמכם?